יובל אברמוביץ'

"אז מה אתה בעצם?", זאת כנראה השאלה הכי נפוצה שמופנת אליי מצד אנשים שנחשפים אליי לראשונה. "מה לכתוב מתחת לשם שלך?", זאת השאלה השנייה הכי נפוצה שאני נשאל על ידי תחקירנים ומראיינים בטלוויזיה שחייבים איזו כותרת מפוצצת מתחת לשם המרואיין. ואני דבק תמיד באותה התשובה: "תרשמו פשוט יובל אברמוביץ'. מי שירצה לדעת מעבר, ימצא את דרכו אל סניף הגוגל או יו-טיוב הקרוב אל ביתו ושם יוכל לגלות עליי פרטים נוספים".

 

אבל, מסתבר, שאנשים חייבים כותרת כלשהי. טייטל. תואר סתמי או תואר אצולה. זה מסדר להם את הכל בתוך תבניות. ואני בכלל מתעב תבניות. בגלל זה היה לי קשה בבית הספר היסודי, בתיכון, בצבא ובבית הספר ללימודי המשחק. תמיד הייתי קצת שונה ואחר. לא עונה על הגדרות התפקיד. חושב מחוץ לקופסא. לעיתים אפילו ממציא לעצמי קופסא חדשה.

 

וזה בעיקר מה שאני עושה מאז שנת 2011: מערער על מוסכמות חברתיות. מעודד אנשים "לצעוק" חלומות בניגוד למוסכמה החברתית של משאלות בלב, מציע לאנשים לקנות לעצמם מתנות למרות שיש מי שחושב ש"שונא מתנות יחיה", חי ברשתות החברתיות למרות שיש הטוענים שזה בזבוז זמן והרשימה עוד ארוכה.

אז למה אני מתעב טייטלים? כי יש בזה משהו מאוד מצמצם ומקטין. אחרי הכל אני לא רק אבא (למרות שיש לי שתי בנות מקסימות שעונות לשמות שירה ונגה), ואני לא רק שחקן (שיחקתי בסדרות כגון "השיר שלנו", "השמיניה", הפיג'מות", "השועלים" ובהצגות התיאטרון "סאלח שבתי", "שופרא" ועוד), ואני לא רק עיתונאי (כתבתי במשך 24 שנים בכל גופי התקשורת המשמעותיים בישראל מ"טיים אאוט תל אביב", "פנאי פלוס" ועד "מעריב" ו"הארץ"), ולא רק איש עסקים או סופר או מרצה. אני הרבה מאוד דברים. ויש לי הרבה מאוד תשוקות ורצונות. והם גם מתחלפים ומתעדכנים כמו אפליקציות. ואיתם גם הטייטלים.

 

האירועים המשמעותיים בחיי

כשמתעקשים איתי ומבקשים בכל זאת כותרת אחת לעשייה שלי אני אומר בקצרה ש"אני חי בלהגשים את החלומות שלי ועל הדרך מעודד אנשים ללכת אחרי החלומות שלהם".

 

נולדתי בשנת 1976 בבית חולים "צהלון" ביפו (סבתא שלי, אמא של אמא שלי הייתה המיילדת) וזה כנראה היה האירוע הכי משמעותי בחיים שלי או לפחות של ההורים שלי. אבל מאז סימנתי לעצמי במחברת עוד שלושה אירועים מכוננים ומעצבים:

 

  • בגיל 16 נפצעתי בתאונת עבודה והפכתי לנכה למשך שנה וקצת. זה היה הרגע שבו הבנתי כמה החיים שבריריים וכמה צריך לנצל כל רגע ורגע בהם.
  • בגיל 27 פרצתי לתודעה כשחקן בסדרה "השיר שלנו" והפכתי לדמות ציבורית. באותם השנים בהם צילמתי סדרות טלוויזיה, מבוקר עד ליל, הבנתי כמה דברים על תהילה ופרסום, קהל ועל כמה הכל הבל הבלים ונזיל.
  • בגיל 34 פתחתי, בשביל הכיף, בלוג בשם "הרשימה" ופרסמתי בו רשימה של עשרה חלומות שאני רוצה להגשים תוך 400 ימים. תוך עשרים וארבע שעות הוא הפך לויראלי והעולם כולו הגיב לבקשותיי.

בלוג "הרשימה" הפך להרצאה וההרצאה הפכה לסדרת ספרים שנמצאת היום בכמעט עשרים מדינות בעולם. למרות שהגשמתי חלומות רבים (הפכתי לאבא בגיל 32, פתחתי מספר חנויות, בית ספר לכתיבה והוצאת ספרים) אני מרגיש שפרויקט "הרשימה" הוא הדבר הכי משמעותי שעשיתי עד כה.

 

מרבית זמני כיום מוקדש לפעילות המעודדת אנשים ללכת אחרי ליבם. כתבתי ספרים, פיתחתי הרצאות, סמינרים וסדנאות לאנשים פרטיים ולארגונים ואני מסתובב איתם ברחבי הארץ ובעולם.

 

יש לי עוד תשוקות וחלומות רבים ואני מניח שתוכלו לגלות אותם בשיטוט באתר שעל פיתוחו ובנייתו עמלנו במשך תקופה ארוכה. אני מזמין אתכם להשתמש במחולל החלומות שבראש האתר על מנת לקבל רשימת המלצות שיקדמו אתכם אל עבר הגשמת החלום שלכם, להצטרף לקהילת הרושמים ולפרסם את החלום שלכם על מנת שאחרים יוכלו לסייע לכם.

 

אתם מוזמנים גם להתחבר לעמוד הפייסבוק והאינסטגרם שלי ולהירשם לרשימת התפוצה של האתר על מנת לקבל עדכונים, חדשות וכמובן מבצעים והנחות.

 

מאחל לכם שיטוט מוצלח באתר ושכל החלומות שלכם יתגשמו,

 

הצצה בסטורי שלי

לדעתי בגלגול הקודם הייתי או יווני או בריטי. אחרת אין לי שום הסבר הגיוני למשיכה שלי למקומות האלה. כל קיץ, אם תעקבו אחריי, תוכלו למצוא אותו פעמיים או שלוש פעמים באחד מאיי יוון. אלו לא חופשות בטן-גב קלאסיות אלא חופשות כתיבה. שם אני כותב את הספרים שלי. 10 ימים של התנתקות וכתיבה מבוקר עד לילה. מוזמנים להצטרף אליי למסעות הבאים. פרטים בחנות האתר.

מעולם לא פינטזתי שאגיע עם פרויקט "הרשימה" אל מעבר לים. למען האמת, כשכתבתי את הספר "הרשימה" חשבתי שזה יכול להיות נחמד אם הספר יצליח מעט ומההכנסות שלו אוכל להרוויח עוד כמה שקלים בשנה לאיזו חופשה בחול. מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי מרצה באנגלית ברחבי העולם. רגע מתוך הרצאה מיוחדת בלונדון.

בקיץ 2019 איבדתי את אימי האהובה, תמר. היא נפטרה אחרי עשרה חודשים של מחלת הסרטן. היו לי הרבה מורים בחיים אבל אין ספק שאמא שלי הייתה המורה הכי טובה שהייתה לי. הרבה מהדברים שאני מעביר הלאה היום הועברו אליי ממנה. תמונה שצולמה במסגרת כתבת אופנה בה אימי השתתפה.

אני. סטרוני. יוון. וכל מילה מיותרת.

שירה כמעט בת 11. נגה כמעט בת שש. והן הילדות הכי מדהימות בכל היקום הזה. על החתום: אבא אובייקטיבי.

תעוזה היא ערך עליון בחיים שלי. עם תעוזה הצלחתי להשיג את כל מה שהשגתי עד היום (כולל את המפגש המטורף הזה עם מריל. בשבילכם, מריל סטריפ) ואת רוח הדברים אני מנסה להעביר האלה בספרים ובהרצאות.

Success Decoration Success Decoration Success Decoration

למחוק את החלום?